יום אחד אני אוכל להגיד לילדים שלי שנולדתי לפני שהומצא האינטרנט והם כנראה לא יאמינו לי. אולי בגלל זה קל לדור שלי וללא ספק לדורות מתחתיו להבין מה לעזאזל קורה פה. לא כך הוא הסיפור שמדובר בדור של ההורים שלי שלא לדבר על הדור שמעליו. יום שבת בעודי נמצא בעמדת המארחת במסעדה צעק עלי זקן חביב שאם היינו עובדים עם רשימות כתובות ולא עם מחשב הוא לא היה מחכה בתור. כך או כך העולם צועד קדימה ואם אימי לימדה אותי איך ללכת, איך לקרוא ולכתוב ודרך ארץ אני לימדתי אותה שיעור או שניים בטכנולוגיה בת זמננו:

התחלנו ב Short Message Service או בעברית סמס. אז בהתחלה היה קשה להבין את "השפה" אבל לאט לאט הגולם קם על יוצרו והתחלתי לקבל הודעות בנוסח: "יש מצב שאתה בא לארוחה בשישי?" לאחר מכן התקדמנו לשיעור מחשבים: "כשמזיזים את העכבר יש חץ קטן על המסך שזז…" והיום לאימי היקרה יש כבר חשבון גימייל, תיקיות עם תמונות מחיי גן מירי, ואפילו אתרים שונים ששמורים במועדפים. כמו כל סטודנטית טובה אימי למדה לשלב את הכלים שאני ועוד רבים וטובים לימדו אותה: בהתחלה כשהיא הייתה שולחת לי מייל היה נלווה אליו גם סמס: "שלחתי לך מייל" אבל אני חושב שהדבר היצרתי ביותר שקרה הוא ביום שאימי רצתה להראות לי תמונה שהיא מצאה באינטרנט, ולהלן השלבים:

1. רואה תמונה יפה באינטרנט

2. מדפיסה אותה

3. סורקת אותה

4. שולחת לי מייל עם אטצ'מנט של התמונה

ביום הזה לימדתי אותה את השיעור הכי חשוב באינטרנט: איך משתמשים ב- לינק.

זו כבר השנה השלישית שבה אמא שלי שולחת לי תמונת מחזור שנתית של הגן + תמונה או שתיים של ילדים שלא נכחו. אחרי הכל, למה היא שלחה אותי ללמוד פוטושופ בהדסה אם לא בשביל זה? אני בתמורה פיטשתי את התמונות והחזרתי לה אותן מכווצות בזיפ. היא שלחה אותם ל"פוטו ציון" (הפרסי שם מאז שאני ילד) והוא אמר לה שהקובץ לא טוב כי אין לו את הכפתור: "הורד".

קבעון מחשבתי זה הדבר שמונע מהדור שמעלי להתחבר לכל הסיפור הזה שנקרא טכנולוגיה.

אני רק מקווה שבעוד מספר רב של שנים מהיום אני לא אהיה זקן חביב שצועק על המארחת בכניסה למסעדה שאם הם היו עובדים עם מחשבים אני לא הייתי מחכה בתור…

מבקש סליחה מראש מהמורה לפוטושופ שלי...

אתמול בערב נכנסתי עם סשה לסופר מהבודדים בעיר שעוד לא נקרא am:pm (אך באופן מפתיע יקר בהרבה) ולידנו נכנסנו ועשו די המון רעש שלושה גברים, רוסים, בסביבות גיל הארבעים, לבושים במיטב מחלצותיהם. אנחנו היינו צמאים ולאחר התלבטות בין מים בטעם אפרסק לשאר העולם, נעצר לנו המבט על טרופית כמו של פעם. כמובן שלקחנו. בכל אותו הזמן הגברים דיברו ברוסית ותוך כדי לקחו מהמדף וודקה, קבנוס, לחם, ובורקס שנלקח והוחזר למקומו לאחר כבוד כי המנהיג של החבורה אמר ללוקח שזה יעשה לו צרבת (ולא אני לא הבנתי כלום היה לי תרגום שלאחר מעשה…). כשיצאנו משם כמובן שסשה כבר הבינה שאני צמא לתרגום אבל הפעם בניגוד לפעמים קודמות נוסף לי לאוצר המילים – אוצר של ממש:

закуска

או בעברית: זאקוסקה

גוגל טרנסלייט ושאר מילונים יסבירו לכם שזה מתאבן או חטיף אבל למעשה יש דברים שאין להם תרגום רישמי וככה סשה הסבירה לי:

זאקוסקה = דבר מאכל קטן שאוכלים מיד לאחר ששותים וודקה. נכללים ברשימה: מלפפון חמוץ, דג מלוח, נקניקים למיניהם, גבינות קשות, ביצה קשה, בצל ירוק, לחם עם חרדל, לחם עם חמאה, קוויאר אדום, קוויאר שחור וכל שילוב של הנ"ל. שאלתי את יקירתי – מעבר לרמה של הנשנוש למה צריך משהו שיעביר את הוודקה? האם הטעם של הוודקה קשה לרוסים? היא צחקה ואמרה: "תשתה אתה וודקה הום מייד של איזה דוד נחמד מכפר קטן ברוסיה ואז נראה אם לא תרצה איזה משהו להעביר את הטעם…" בנוסף נזכרתי שלפני ערב שתייה רציני מומלץ לשתות כף שמן זית (תנסו) וכך למעשה לוקח לאלכוהול יותר זמן להתערבב בדם מה שנותן לקיבה עוד זמן לפרק אותו. שמן זית = חמאה = שומן = גן עדן. ואכן לאחר בדיקה באתרים רוסים את הערך: זאקוסקה, מצאנו משפט שאומר: "כשהזאקוסקה טובה אתה לא מאבד את זה ולא משנה כמה תשתה…"

צריך שורה משלו: סאלו - הסאלו הוא שומן חזיר שמשומר במלח ונשמר במקום קר. טעות נפוצה היא לתרגם את המילה סאלו לבייקון. ההבדלים הם שבביקון יש גם בשר ובסאלו יש רק שומן שעטוף למעשה בעור של החזיר. בנוסף, בייקון לא נאכל חי ואת הסאלו נהוג גם לאכול חי או על לחם בתור הזאקוסקה האולטימטיבית… שימוש נוסף לסאלו הוא כמוסיף טעם למרק הבורשט (מרק סלק ובשר).

אח"כ אכלנו מוח של עגל על ברוסקטה בליווי זוברובקה. אני מתגעגע לחורף.

זאקוסקה והטיותייה:

זקוסית – לנשנש משהו (בעיקר בקונוטציה של לאחר אלכוהול)

קוסטצ' – לנשוך, לתת ביס

קוסוק – חתיכה (של משהו – בעיקר אוכל)

למיטיבי לכת: "מותק, אני רעב, בא לך לאכול משהו?" והתשובה: "יא פירי-קוסילה שטוטא" – כלומר: "כבר נישנשתי משהו…"

יום אחד אני וסשה נגור ביחד. חנוכת בית זה פאסה. אנחנו נעשה ערב וודקה וזאקוסקה.

אם היום תצא גירסה של השיר: Video Killed The Radio Star היא אולי תדבר על כך שהאינטרנט הרג את… הכל בעצם…   אם פעם אהבתי סידרה כלשהיא חלק מהכיף היה שיש יום קבוע בשבוע לראות אותה. היום זה נראה כמו שיטה מוזרה ביותר. מילא להוריד סדרות ולראות אותם אבל אני עברתי שלב בחוסר השקט שלי.               את הסדרות שלי (weeds, 24, entourage, heroes,desperate housewives, survivor, so you think you can dance, californication ובטח שכחתי משהו) אני לרוב רואה בלפטופ ולכן לפעמים כשקופץ לי חלון של צ'אט או שיש את הצליל שנכנס מייל אני לא יכול להתאפק. סדרות עלילתיות אני עוצר לרגע וחוזר, בריאלטי אני מקטין חלון ומחלק את הקשב שלי למרות היותי גבר.

אתמול למשל התחילה הסדרה: "הבלוק" והחלוקה הייתה כזו: הטלויזיה פתוחה, גם הלפטופ ותוך כדי קצת אינטרנט ובפרסומות עברתי להשרדות האמריקאי בחלון מוקטן.

פעם דיברתי במסנג'ר עם ידידה איטלקייה מסרדינייה, אמרתי לה שאני מת לבוא לסרדינייה (הוזמנתי לחתונה) לנוח ככה ברוגע מתחת לאיזה עץ זית. היא צחקה (כלומר עשתה סמיילי…) ואמרה לי: "איזה עץ ואיזה בטיח אתה לא יכול לנוח לרגע…"  ואת זה אמרה מישהי שבסה"כ הכירה אותי שבועיים בטיול לברזיל. באמת שלא תמיד הייתי כזה. אני מאשים את הרשת.

יש גם ספרים שהתחלתי וסיימתי. נשבע.

היום קניתי את החדש (כלומר חדש בעברית) של ז'ורז' פרק. מעבר לזה שאני לא יכול להתנגד לז'ורז' פרק חדש, על הספר הזה בגרסתו הצרפתית שמעתי עוד כשלמדתי צילום ובמקרה יצא לי לפגוש את דפנה שניצר מרצה בחוג לצרפתית של אוניברסיטת ת"א. היא סיפרה לי על ז'ורז' פרק כי גוגל לא היה חזק אז ואני סיפרתי לה על לואיס היין הצלם שצילם באליס איילנד – מקום התרחשות הספר.

אני אוהב לקרוא אבל אני חושב שככל שעוברים השנים אני נעשה יותר ויותר חסר מנוחה ויזואלית. אני תמיד מתחיל ומשם עובר לדברים חדשים. הספר מפתח את הדימיון ומעניק לי שפות אבל הוא לא נוצץ כמו פרק של קליפורנקיישן בלפטופ כשתוך כדי אני יכול לקפוץ לעולמות אחרים ונוצצים אף הם. לא כל הנוצץ זהב ובמקרה הזה הנוצץ הוא די ריק מתוכן אבל הוא כיפי אין-מה-לעשות.

יום אחד יהיו לי ילדים. אני אגיד להם שלקרוא ספרים זה חשוב.

מקרים ותגובות לנוסע במונית בתוך העיר:

1. כשהנהג שואל: "דרך דיזינגוף או דרך תל-חי?" זו לא שאלה תמימה. כך למעשה הוא בוחן אותך האם אתה מכיר את הדרך או לא. רוב האנשים לא מכירים את רחוב תל-חי והם יעדיפו להגיד רחוב שהם מכירים כמו דיזינגוף. טעות! זה ישר שולח מסר לנהג – אין לו מושג מה הדרך אני הולך לגזור עליו קופון. דע את הדרך הקצרה ביותר ליעדך.

2. בקלפי שמתי מרץ. במונית אני ביבי. אתה נוסע במונית עשר דקות, הנהג 12 שעות. משעמם לו אז הוא פותח בשיחה: "לא יודע מה כולם רוצים מביבי, הוא דווקא אחלה ראש ממשלה, נכון?"  שתי אופציות:

א – "נכון, התקשורת פשוט שמאלנית" – תשובה נכונה, אתה הולך להגיע ליעדך בדרך הקצרה. "יצא 20 וחצי אבל עזוב, 20 מספיק…"

ב – "לדעתי ביבי הולך לקחת את המדינה הזו לקרשים" – תשובה לא נכונה, אתה הולך לנסוע לפלורנטין דרך הצפון הישן. "20 שקל + מטען זה עוד 3 שקל ועוד 5 שקל כי אתם מעל ל 2 נוסעים…"

3. "לרכבת בבקשה",  "לא חבל? תסע במונית",   "לא, לא חבל אני נוסע לנתב"ג",   "נו, יותר טוב אתה חוסך ככה זמן ובסה"כ כמה זה עולה יותר?",   "100 שקל יותר, אבל עזוב שטויות, איזה מלך ביבי הא?"

4. "מונה או נסגור מחיר?",   "מונה".   "אבל כבר התחלתי לנסוע".   "אז תפעיל את המונה".

אני בזמנים נטולי מונה (שימו לב למשקף המיוחד לנסיעות לילה).